🎵 שירה וזמרה

🦸 הירו מרכזי · hero-layout

שירה וזמרה

שיעור של הרב יהודה טאוב

על פי הרב שמשון דוד פינקוס: ההבדל בין מילים לניגון בהודיה, סוד הטעמים, ומדוע הזמרה צריכה להוביל לשירה

3חלקים
6כרטיסים
19פסקאות
⌄
01🎼

שני אופנים של שירה

2 כרטיסים
🎼

שירה וזמרה

שירה מבטאת את השבח במילים; זמרה היא הניגון שפורץ כשהמילים אינן מספיקות.

הרב שמשון דוד פינקוס כותב בספרו "שערים בתפילה" שבשבח לקדוש ברוך הוא יש שני אופנים: שירה וזמרה. שירה פירושה לבטא את שבחי ה' על ידי סיפור דברים, כמו בשירת הים או בשירת דבורה. שם מבטאים במילים תוכן מסוים, ומספרים מה ה' עשה. זמרה, לעומת זאת, היא חכמת הניגון והמוזיקה. וגם הלל כללי, שאינו מפרט את הניסים שעליהם הוא נאמר, נכלל בגדר זמרה.

ובזה, אומר הרב פינקוס, נחלקו חז"ל: האם עיקר השירה בבית המקדש הוא בפה או בכלי? כלומר, האם העיקר הוא המילים, הפסוקים שאמרו הלוויים, או הניגון שניגנו בכלי השיר?

ועניינו של הניגון הוא זה: כשאדם בא לבטא רגש של הודיה ושמחה, ליבו מתרגש כל כך עד שאינו יכול עוד לבטא את ההרגשה במילים. אז פורץ הניגון, והאדם שר בלי מילים.

🔄

"שיר מזמור" ו"מזמור שיר"

יש שהשירה מובילה לזמרה, ויש שהזמרה פורצת תחילה ואחריה באות המילים.

לכן, מוסיף הרב פינקוס, מצאנו בפסוקי תהילים לפעמים שהשירה קודמת לזמרה, כמו "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח", ולפעמים הזמרה קודמת לשירה, "מִזְמוֹר שִׁיר".

והעומק בכך: לפעמים אדם מתרכז ומתעצם בשירה, במילים, וליבו מתגבר והולך, עד שהוא מאבד את היכולת לבטא את עצמו במילים. אז פורצת הזמרה, הניגון לקדוש ברוך הוא. זה "שיר מזמור".

ולפעמים ההפך. באה לאדם התעוררות גדולה בבת אחת, בעקבות מקרה שקרה לו, או בסייעתא דשמיא שה' שולח לליבו. אז הוא פורץ תחילה בזמרה. ובהמשך, כשהדבר נרגע מעט, הוא מתחיל לבטא במילים של שירה את רגשות ליבו. זה "מזמור שיר".

02🍰

סוד הטעמים

2 כרטיסים
📜

שלושה חלקים באותיות התורה

לאותיות התורה יש אותיות, נקודות וטעמים, והטעם מגלה את הפנימיות.

כדי להעמיק, הביא הרב פינקוס את מה שידוע: לתורה שבכתב יש שלושה חלקים. החלק הראשון הוא האותיות עצמן, הכתובות בתורה עם התגים שעליהן. השני הוא הנקודות, הניקוד. והשלישי הוא הטעמים, שבהם קוראים את המילים בניגון.

האותיות הן גילוי הדברים בגלוי גמור: אנחנו רואים מה כתוב. הנקודות הן החיות, הניקוד נותן הבנה ופירוש למה שכתוב. והטעמים, אומר הרב פינקוס, מיוחדים בכך שבהם נמצאים טעמי התורה וסודותיה.

כי למילה "טעם" יש שלוש משמעויות. טעם במובן של סיבה וביאור, כמו טעמי המצוות. טעם במובן של ניגון, כמו טעמי המקרא. וטעם במובן של מה שהלשון חשה במאכל. ולשלושתן שורש משותף: הטעם מגלה את הפנימיות שבדבר.

🍰

הטעם של העוגה

כמו שהטעימה מגלה מה בתוך העוגה, כך הניגון מגלה את עומק המילים.

הרב פינקוס ממחיש זאת: כשאדם רואה עוגה, עדיין אינו יודע מה יש בתוכה, מה המרכיבים ומה איכותם. אבל אחרי שטעם ממנה, הוא כבר יכול להבחין: כמה קמח יש, כמה סוכר, האם היא טרייה או ישנה.

כך גם טעם במובן של סיבה: יש המצוות, ויש טעמי המצוות, שהם העומק והפנימיות שלהן. וכך גם טעמי המקרא: הם מורים היכן להפסיק, היכן להמשיך והיכן להדגיש. ועל ידם מובנת יותר כוונת המילים וכוונת המשפט כולו. הם אינם באים רק להורות על הפשט, אלא ללמד את הכוונה העמוקה שבמילים.

ולכן בטעמים יש עניין של ניגון, כי הניגון בא לבטא דברים ורגשות עמוקים ופנימיים. הטעם שבמאכל, הטעם שבשכל והטעם שבניגון, שלושתם מגלים את מה שבפנים.

03🌱

מן הזמרה אל השירה

2 כרטיסים
❓

מעלים בקודש?

מדוע מעלה היא להתחיל בזמרה ולסיים בשירה, ולא להפך?

אבל עדיין צריך להבין. "שיר מזמור" מובן היטב: אדם מתחיל בשיר, ונכנס לפנימיות ולהרגשה עמוקה יותר, עד שמתלהב ומגיע לדרגה של זמרה, שבה הוא כבר מנגן ואינו יכול לבטא את הרגשתו במילים.

אבל מה המעלה ב"מזמור שיר", שמתחיל בזמרה ומסיים בשירה? הרי ידוע הכלל: מעלין בקודש ואין מורידין. וכאן לכאורה נראה הפוך: האדם מתחיל בזמרה, ואחר כך יורד מן הדרגה שהיה בה בהתחלה.

עונה הרב פינקוס שאכן יש מעלה בצורה הזאת. כי ייתכן שאדם מתרגש ומתלהב, נמצא ברוממות גדולה ובאור גדול, ומרוב ההתרגשות אינו יכול לתרגם את ההרגשה הזאת לעולם המעשה. הוא אינו מצליח להפוך אותה לשינוי בחייו, ונשאר בלי כלום, עם התרגשות בלבד.

רק כשהזמרה מובילה לשירה, כשאדם מסוגל לבטא את ההתלהבות במילים, ההשגה נתפסת בפרטים. כך הוא יכול להפוך את ההרגשה המרוממת להלכה למעשה, ולקנות בה קניינים של ממש.

🌳

הגרעין והעץ

התרגשות כללית היא כגרעין; צריך לפרט אותה לפרטים כדי שתצמיח פירות.

הרב פינקוס מביא דוגמה: אדם יכול לומר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" ולהפסיק שם, כי בזה כבר כלל הכול: ה' נמצא בכל העולם. אבל הנכון והאמיתי הוא להמשיך, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ולפרט, ולקבל עול מלכות שמים גם בפרטים, על כל איבר ואיבר.

ולהמחשה: גרעין של עץ פרי. בגרעין מרוכז כל כוח העץ: הגזע, הענפים, העלים, הפירות, ופירות הפירות עד סוף הדורות. אבל כל עוד לא הוציא את כוחות הגרעין מן הכוח אל הפועל, יש לאדם רק גרעין. אם ירצה לאכול פרי, אין לו.

כך גם ההתרגשות. אפשר להשיג התרגשות כללית, אבל היא דומה לגרעין בלבד. צריך לטרוח ולפרט אותה לפרטים ולפרטי פרטים, ולהמשיך אותה אל המציאות שבה האדם חי. מכאן מובנת השירה שאחרי הזמרה, ומכאן ש"עיקר שירה בפה". וכמו שנאמר בעניין פסוקי דזמרה: צריך לראות כל פרט לעצמו, וכך מגיעים לתכלית העבודה בשירה ובהודיה לקדוש ברוך הוא.

מתוך השיעור

אבל הנכון והאמיתי הוא להמשיך, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ולפרט, ולקבל עול מלכות שמים גם בפרטים, על כל איבר ואיבר.
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה